Choose language

סיפור קצר על התמדה

​

הגשם הגיע, קר בחוץ ורטוב, וזה הזכיר לי סיפור קצר מפעם.

לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי צעירה ויפה, עבדתי ביפן במכירת תכשיטים, ב"בסטה".

עבדנו בעיירה יפהפיה בשם טאקאיימה. יש המכנים אותה "מיני קיוטו", על שם יופיה ועל שם המקדשים הרבים הפזורים בה.

אודי שותפי ואני נהנינו מאוד מיופייה של העיר ושל האיזור כולו, ובכל בוקר פתחנו את הבסטה על גשר עץ מעל נחל שזרם במרכז העיירה, והמתנו לעוברים ושבים. המתנו. והמתנו. אבל מעט אנשים עברו שם. פעמים רבות ישבנו שם לבדנו שעות, מקווים שמשהו ייקרה. המכירות העיקריות היו בערב, באיזור הבילוי, ה"סאקאליבה". ומידי יום שחלף סגרנו את הבסטה קצת יותר מוקדם. כי חשבנו שמיותר. וממילא אין נפש חיה. ושום דבר לא ייקרה.

יום אחד שכנעתי את אודי לסגור מוקדם ולצאת לטייל קצת באיזור, לפני שפותחים שוב את הבסטה בערב. אודי הלך להביא את האוטו, מרחק של 10 דקות הליכה. אני בינתיים התכוונתי להתחיל לקפל.

איך שנעלם אודי מעבר לפינה, נעצרו לידי חמישה אוטובוסים. מהם דהרו עשרות בני נוער יפנים מטוקיו, בטיול שנתי. הנוף לא ממש עניין אותם. הבסטה כן. הם קנו מייד, מהר והרבה. תוך דקות ספורות לא נותרו לי תכשיטים כלל, ורק עמדתי עם ערימות של "איצ'ימנים" – שטרות של 10,000 ין שאז היו בשווי של 100$ כל אחד. "קופה" של חודשים.

כמו שהגיעו, כך נעלמו, בלי להשאיר אבק.

ואז חזר אודי. לא מבין למה עוד לא קיפלתי את הבסטה.

עמדתי מולו מחוייכת, מנופפת בערימת השטרות, ועוד לא הבנתי שכך למדתי את אחד השיעורים החשובים בחיים על כוחה של התמדה. שיעור שהייתי ממש קרובה לפספס.

​